<h1>ערכי תנאים ואמוראים לרבינו יהודה ב"ר קלונימוס משפירא רבו של הרוקח — ערך ישמעאל בן פאבי</h1>
<h2>דף ז.</h2>
גרסינן בסדר יומא פרק אמר להם הממונה, תני רב הונא בר יהודה ואמרי לה רב שמואל בר יהודה, לאחר שכלתה עבודת ציבור כהן שעשתה לו אמו כתונת לובשה ועובד עבודת יחיד ובלבד שיסירנה בציבור. ופרכינן פשיטא. מהו דתימא ניחוש שמא לא ימסרנה יפה יפה קמ"ל. ועיין למטה בסדר אלעזר בן חרסום. ומסיק מעשה בישמעאל בן פאבי שעשתה לו אמו כתונת ממאה מנה ולבשה ועבד בה עבודת יחיד ומסרה לציבור. ובשקלים פרק התרומה [פ"ד ה"א], שומרי ספיחים בשביעית נוטלין שכרן מתרומת הלשכה. רבי יוסי אומר רצה מתנדב שומר חנם. אמרו לו אתה אומר שאין באין משל ציבור. והא מתניתא אייתי בשלהי בבא מציעא [קי"ח ע"א], ואיכא דמוקי לה דפלוגתייהו שמא לא ימסור יפה יפה.
ובתחילת הגמרא [שקלים פ"ד ה"א] מייתי ההיא דפרק אחרון דמסכת תעניות [כ"ח ע"א], זמן עצי הכהנים בשעה שעלו בני הגולה לא מצאו בלשכת הדיר עצים עמדו אלו והתנדבו משלהן ומסרום לציבור וכו'. עד עוד כהדא האשה שעשתה כתונת לבנה צריכה שתמסרם לציבור ואמר רבי אחא, (בר) [ר'] יוסי היא הרוצה מתנדב שומר חנם. ורבי יוסי בשם רבי אילא במה פליגי בגופו של קרבן, אבל במכשירי קרבן כולי עלמא מודו שמשתנה קרבן יחיד לקרבן ציבור. ותמידין [מנחות ס"ה ע"א] שהיו צדוקים אומרים שהיחיד מתנדב משום דכתיב תעשה לשון יחיד, וחכמים חולקים ואומרים תשמרו שיהו באים מתרומת הלשכה. נראה אם [רצה] יחיד למסור לציבור יפה דמן התורה מותר לקבל. דהאי דפליגי בגופו של קרבן משום שמא, אבל בודאי לא פליגי.
והא דגרסינן בפ"א דכריתות [ה' ע"א] המפטם את השמן ואת הקטורת למוסרו לציבור פטור, ומשמע אבל לכתחילה לא. משום דמצוה בשל ציבור יותר מבשל יחיד. ומקרא הוא דנפקא לן התם דכתיב לכם. לא תעשו לכם לכם הוא דלא תעשו, אבל למוסרה לציבור פטור ויליף שמן המשחה מקטורת כדאיתא התם. והאי דאיצטריך למילף משום דהוה אמינא כל מפטם קודם מסירה ליד גזבר ליחייב קמ"ל דאפילו פיטמה והדר מסר דפטר. והיינו דקתני "למוסרה" לציבור, ולא קתני "מסרה". דפשיטא דכל מה שיחיד מוסר לציבור דציבור הוא. דאי לא תימא הכי [היכי] מתמה תלמודא אהא ובלבד שימסרנה לציבור פשיטא, צריכא וצריכא אי בעלמא לא מהני. מיהו לפי מה שכתבתי למעלה מחיבור אחי דקתני דבבגדים הניקנים מתרומת הלישכה כשירה לעבודת ציבור, והניקחין מן היחיד אין כשרין אלא לעבודת יחיד, איצטריך קרא דקטורת. ותימה (דבתמיד) אפילו רבנן מודו [בתמיד] בעומר ובשתי הלחם (דאין) [דאם] מוסרין יפה יפה דכשרים אף לציבור. מיהו למסקנא דשמעתא דהתם [ב"מ קי"ח ע"ב] דטעמא משום בעלי זרועות וכו' מסקנא משמע דרבנן פליגי ואמרי מדבריך לדברינו אין תמידין ומוספין באין משל ציבור, משמע דתמידין ועומר ושתי הלחם הכל דין אחד להן, ואין סומכין על מסירת יחיד לעבודת הציבור, אלא בקטורת ושמן המשחה בלבד, משום דגלי בהו קרא לכם. וכמו שהירושלמי [שקלים פ"ד ה"א] מפרש שיש חילוק בין מכשירי קרבן לקרבן עצמו דהירושלמי אפילו בקרבן עצמו פליג רבי יוסי. ומשמע דהירושלמי במסירה פליגי דרבנן סברי [שמא] לא ימסרם יפה ורבי יוסי סבר המתנדב עינו טובה ומוסר בעין יפה יפה.
גרסינן בפ"א דר"ה [ז' ע"א] קרבנות ציבור הבאים באחד בניסן מצוה להביא מן החדש, ואם הביא מן הישן יצא אלא שחסר מצוה. ויחיד שהתנדבו משלו כשר ובלבד שימסרו לציבור. ומסיק דלא חיישינן שמא לא ימסרם יפה אלא ברור שמוסר בעין יפה. הרי כל קרבן שמוסר לציבור לא חיישי(נן) רבנן. ואי לאו הירושלמי דשקלים הייתי אומר דלא פליגי אלא בשומרי ספיחים בלבד דמשום דטרח בשמירה חיישי(נן) רבנן שמא לא ימסרם יפה, אבל כל דבר שאדם מוסר מדעתו וחפצו ברור שהתנדב ומסר בעין יפה. ובהקומץ רבה [מנחות כ"א ע"א] נמי מייתי ההיא דשקלים דבן בוכרין דכהן ששוקל אינו חוטא, משום דמייתי ומסר לציבור.
